נולדנו לעולם שיפוטי.
כבר בשניה שיצאנו מבטן אימנו וחווינו מבט חיצוני על עצמנו.
גם ברחם זה היה רק בלי המבט החיצוני של אנשים בנו.
כל מי שנולד לעולם חווה את הרגע בו יצא מהרחם אל ידיים שאחזו בו ועיניים שהתבוננו בו עם מגוון רגשות ותחושות שסבבו סביבו. אהבה, כעס, כאב, אושר, תסכול ועוד רבים אחרים.
הילד/ה קטן, גדול, יפה, מכוער, חמוד, בכיין, מעצבן, מקסים, נוח..ככה זה כל התינוקות….
השיפוטיות הזאת כמו נדבקת בנו ואנו מתחילים להגדיר את עצמנו לפיה ולבקר את עצמנו ככל שאנו מתבגרים.
הניראות החיצונית שלנו היא סמן לביקורת פנימית.
שימו לב כמה פעמים אתם עצמכם ביקרתם אתכם. אני לא מספיק יפה, לא מספיק טובה, לא מספיק צעירה/ בוגרת, לא מספיק סקסית, לא מספיק נחשקת, לא מספיק מצליחה, לא מספיק מתקדמת. ברגע שאנו רואות את עצמנו בעיין טובה שאינה שיפוטית רק אז אנו מצליחות לשבור את מעגל הביקורת.
פתאום, אין מקום להשוואה.
אני אני כפי שאני.
אני לא יכולה ולא רוצה להיות או להתנהג כמו מישהו אחר.
אני מקבלת אותי כפי שאני ויותר מזה, אוהבת את עצמי כפי שאני והחיים מקבלים תפנית של רוגע ושלווה שאינה תלויה בדבר.
התקופה המיוחדת הזאת מביאה אותי למחשבה שתודעת היופי משתנה לחלוטין.
לאט לאט נלמד לקבל את היותנו כפי שאנו בכל רגע נתון.
מי שילמד ויפתח עם עצמו מערכת יחסים שבנויה על קבלה עצמית יזכה להביא את עצמו למקומות עמוקים ומטיבים מאין כמוהם ללא כל תלות חיצונית.
האהבה תמונה בנו.
הטוב טמון בי.
האור הוא אני.
הוא בתוכי ועלי רק לאפשר לו לזהור
ע"י פעולות פשוטות וטבעיות שנולדתי יודעת אותן אבל כוסו בביקורת, שיפוט ופחד.
זה הזמן לקלף את הקליפות.
להגיע לגרעין הנוכחות הפנימית ולזהור.
